"ודאי שאתה טהור, יקר שכמותך," ענתה אמו, טיפה וקצת דאוגה.

"את בטוחה ב 100%?" הגור המשיך בקול גורי מתוק, "טהור? אפילו לא קצת דב פנדה או דוב חום?"

"כן יקירי," חזרה האם. "דב צפוני בכל מאת האחוזים." הגור המשיך לתלות בה את מבטו בספק קל, שגרם לה להמשיך. "לא מאמין לי? לך לאבא ושאל אותו."

הגור יצא למצוא את אבא. הוא רץ ואז הלך ואז הלך לאט על משטחי קרח עצומים, בהן מעולם לא דרך. תכלס הוא אפילו לא ראה אותן. הוא טיפס על גבעות ועלה על הרים. ובסוף ממרומי הר נישא ראה גוש לבן גדול סועד את ליבו באריה ים. הגור הקטן התקרב לדוב הענק, לאט לאט עם כיון הרוח, כדי שלא להפתיע. ואמר,

"אבא?"

הגוש הלבן הגדול, דוב עצום מימדים, חדל מלקרוע נתחי פיל ים, התרומם כדי לבדוק מי קורא לו. כשראה שמדובר בפרי חלציו, נרגע. "בן יקר, איך הגעת לכאן? קרה משהו בבית? אני צריך לדאוג?" אמר.

"אבא," שאל חרש הגור הקטן, כמעט בלחש "האם אני דב צפוני טהור?"

"האם אתה דב צפוני טהור?!" שאג האב. מהאימה, הדגים במצולות צללו עוד יותר עמוק,  ואפילו העננים בשמיים נרעדו ונעלמו באופק. "כמובן שאתה דוב צפוני טהור. אני דוב צפוני טהור. אבא שלי היה דוב צפוני טהור, סבא שלי היה דוב צפוני טהור, וכך כל אבותינו כבר ממתי שהגענו לכאן מדנמרק לפני 52,000 שנה. כשראה שהקטן נלחץ קצת, עצר לרגע ולקח אוויר. "למה אתה שואל?"

הגור הלבן לחש וענה, "כי קר לי."

זה הסיפור כפי שסיפרה מספרת מוערכת שאני אוהב, לימור שיפוני.

עכשיו הגיע תורך, איך אתה ממשיך מכאן?

תרחיש החיים שלך מס' 1: הקורבן: קר לך ואתה סובל, וזהו. סובלים, מה לעשות. קשים חיים.

תרחיש שני: אין קר. הכל בראש. פושט את הפרווה מעליך, קופץ למים הקפואים לשחיית בוקר עם הפינגווינים, ממשיך לריצה על קו החוף הארקטי, ארוחת דגים חפוזה וממשיך ליום עבודה אפקטיבי.

תרחיש שלישי: אתה מתנער מהחלום הארקטי, ונזכר שדובים ופסגות מושלגות זה דבר שאתה רוצה לראות באמת ולא רק בסיפורים. מבין מזה שמי שיממן לך את זה אלה ערמת לקוחות חדשים, ושמי שיעזור לך להביא אותם הוא דף מכירה ממיר.

שואל את עצמך האם יש לך זמן למצוא כותב ולשלם לו ערמה, ומבין שאם היית יכול לכתוב בעצמך ולהצליח, מזמן היית עושה זאת. ואז אתה מגלה שיש כזה קורס, ושאפילו כמה בעלי עסקים רציניים אומרים שהם ייצרו מכירות בגללו.

אתה פונה לישעיהו ורוכש.